לסגור או לפתוח לקראת השנה החדשה?

כמה מיילים כאלה ראיתם לאחרונה?

“זו הייתה שנה מאתגרת, אבל עם לא מעט הישגים ולמידה.”
“אנחנו מסכמים שנה אינטנסיבית, עם הפנים קדימה לשנה הבאה.”

נראה מוכר?

יש לנו צורך אנושי עמוק לסגור תקופה, פרק, סיפור. סגירה נותנת תחושת סדר ושליטה.

לפני כמעט מאה שנה, בלומה זייגרניק – תלמידתו של קורט לוין – זיהתה נטייה קצת אחרת:
מלצרים זכרו היטב הזמנות שעדיין לא שולמו, ושכחו כמעט מיד הזמנות שכבר נסגרו.

דווקא הקצה הפתוח מחזיק אותנו קשובים, מעורבים ומחויבים. האפקט נקרא על שמה.
לא במקרה רוב המסיחים המודרניים פועלים על אותו עיקרון:
פרקים בסדרות עם קצה לא סגור, הודעות שלא נקראו, אחוזי השלמה בפרופיל לינקדאין, ניוז־פיד שלא נגמר.

בשנה החולפת פגשתי במסגרת הכשרות שאני מעביר קבוצות מגוונות מחזית העשייה הישראלית לעבודה על מיומנויות משא ומתן, הנעה לפעולה וניהול שיחות מורכבות:
מנהלי חדשנות באינטל, מנהלי תכניות באלביט, טאלנטים בחברת החשמל,
מנהלי פרויקטים באשטרום, מנהלי מטה בבזק ומנהלי משאבי אנוש בתנובה.

בסיום כל מפגש, קצר או ארוך, אני שואל את עצמי שאלה אחת:
“אם הייתה לי עוד חצי שעה – איזה ערך נוסף הייתי נותן לקבוצה?”

זה כמעט אף פעם לא עוד כלי או טכניקה. זו שאלה אחת טובה שאפשר לשאול את הצד השני, למשל:
“מה יגרום לך לצאת מהשיחה הזו עם תחושה שלא ויתרת על משהו מהותי?”
“מה לדעתך אני עדיין לא מבין עד הסוף?”

ואם גם לכם הייתה חצי שעה נוספת באתגר המשמעותי ביותר שלכם השנה –
מה הייתם עושים בה?

שתהיה לנו שנה פורייה,
עם יותר סימני שאלה,
ופחות סימני קריאה.