שותף לשולחן המשא ומתן (ספק, לקוח, מנהל חברה מתחרה) מציע לכם מחווה מפתיעה (הנחה, הארכת מועד תשלום, שיתוף פעולה בפרויקט), מה תהיה תגובתכם?
מחקרים מראים שהתגובה תלויה במצב האמון בין הצדדים. היכולת לפרש מחווה תלויה במידת האמון שאנחנו רוחשים לצד השני. במאמר זה אני רוצה לבחון מקרה עליו נכתב רבות בתקופה האחרונה- מצב התעסוקה ומודל הפיצוי של בלתי המועסקים כתוצאה ממשבר הקורונה.
תעסוקה במשק בנויה כמשולש – הממשלה, המעסיקים והעובדים. כל מדינה בונה מודל תעסוקה ומענה למצבי אי תעסוקה שמתאים למשק. ואז הגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. כמו בכל משא ומתן, שיתוף הפעולה בין צלעות המשולש דורש הגדרה מחודשת, והכל בנוי על אמון. אמון מאפשר גמישות למעסיקים, בטחון וגמישות לעובדים (להבדיל מביטחון תעסוקתי) וביזור נושאים שאין לממשלה יתרון ברמת התפעול שלהם. חשדנות, להבדיל מאמון, תרכז את הכוח אצל האוחז במשאב (הממשלה), תגביר פיקוח על המעסיקים ותזרים כסף לעובדים שהוא בחזקת דגים קטנים ולא חכה לדוג איתה.
איך מגבירים אמון? גם כאן המענה בצורת משולש. הצלע הראשונה- הסכמה שהטווח הקצר משרת את הטווח הארוך. במצב חשדנות החשיבה היא משתנה לתועלת טווח קצר. הצלע השנייה, בטחון שכל צד מתנהל לוגית בשילוב בין מהלכי המיקרו לתמונה הגדולה. הצלע השלישית, כל צד מאמין ששני הצדדים מתייחסים אליו באמפטיה ומהלכיהם נעשים בכוונה טובה.
חסרונה הגדול של חשדנות או אי אמון היא חוסר היכולת לפרש מחוות כאותנטיות וכך כל הצדדים מפסידים גם מול מחוות כמו מענקים מהממשלה, חזרה לעבודה במשרה פחות טובה מקודם של העובדים או אי העמסת עלויות על המדינה ע"י המעסיקים.
הקורונה היא מבחן אמון יוצא דופן למשק. המחירים שהחברה משלמת על אי אמון בין הצדדים , להבדיל משגרה, גבוהים, מיידיים ויוצרים נזק הולך וגובר לטווח הארוך. הפרדוקס הוא שהדרך הנכונה להחזרת אמון מצויה בדרך כלל אצל הצד החזק על שולחן המשא ומתן.
