חוקרים במגוון תחומים מנסים לפתור לאורך השנים את הפרדוקס הבא- מצד אחד, מבחינה אבולוציונית, בעלי חיים (כולל את אלו שכתבו או קוראים מאמר זה) בעלי התנהגות אנוכית הינם בעלי סיכויי הישרדות גבוהים מאלו המגלים התנהגות שיתופית או אלטרואיסטית. מצד שני, קבוצה, שחבריה יגלו התנהגות שיתופית ביניהם, הינה בעלת סיכויי הישרדות גבוהים יותר.
מה קורה ששני זרים נפגשים? מחקרים רבים מצאו שחיוך מהווה אינדיקציה ומעלה מעלה אמון בין זרים. נמצא שנשים מחייכות יותר מגברים, גברים רגישים יותר לחיוך של נשים ונשים, גם רגישות יותר לחיוך של נשים…
כעת סיפורנו מתחיל להסתבך. אנחנו בעל החיים היחיד שיודע לזייף חיוך. לאורך ההיסטוריה הארוכה חיינו בקבוצות קטנות כך שמפגשים חוזרים עם חברי הקבוצה הביאו לחשיפת "מזייפי החיוכים". אורח החיים המודרני, בכנסים בעבודה, בראיונות, בקבוצות הספורט, במסעדות או באסיפות ההורים בבתי הספר, הביאו למספר הולך וגדל של מפגשים חד פעמיים עם זר בו אנו נדרשים להחליט אם להתנהג באופן תחרותי או שיתופי, מה עושים?
נסבך את זה עוד קצת לפני שנציע פתרון. משבר הקורונה הפך את מפגשי הוידאו לפלטפורמה המרכזית בעולם העבודה, החינוך, במפגשי המשפחה ומפגשים חברתיים, איפה לא? ללא יכולת לקרוא שפת גוף מה שנותר לנו הוא אותו חיוך מנבא אמון. מבולבלים? גם אנחנו.
אפשר לזייף חיוך, קשה לעשות זאת באופן מושלם. מחקרים גילו שני סימנים לגלות חיוך מזויף:
- היעדר סגירה של העיניים.
- היעדר קמטים סביב ובעיקר בשולי העיניים.
שני סימנים אלו מופעלים באופן בלתי מכוון או נשלט ומסמנים שמדובר בחיוך אותנטי.
הקורונה גרמה לנו לכסות את הפנים אך לא את העיניים. חיוך הוא מנבא אמון מצוין אך בני האדם למדו לזייף אותו כדי להשיג יתרונות במפגשים חברתיים. מפגשים חד פעמיים או ראשונים הולכים ותופסים מקום מרכזי בחיינו.
אז בפעם הבאה שאתם פוגשים חיוך הסיטו את המבט לעיניים, שם מסתתרת התשובה.
מהו לדעתכם החיוך המזויף בתמונה?
